<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ה</h1>
<h2>דף נח.</h2>
גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב גמור על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף בעל השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח במה דברים אמורים כשהודו הבעלים שאמת טען הגוי המוכר או יעידו עדי ישראל שאמת טען הגוי המוכר, וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף את הגוי שמכר לדין ולא תבעו הבעלים את הגוי אינם יכולים להוציא מיד הלוקח מזה הגוי אע"פ שאינם מודים לגוי ואע"פ שאין שם עדים שאמת טען הגוי שהרי הלוקח אומר לבעלים אם גזלן הוא למה לא תבעתה אותו בדיניהם אבל אם בחנם תקפה האנס מחזירה הלוקחה מן האנס לבעלים ופי' רבינו גרשום בתשובתו שלא בחנם יחזיר אלא ישלם לו מה שהוציא להוציאה מן יד הגוי ודלא כפי' רש"י שפירש שבחנם יחזירנה שאם לא כן אין לך אדם שיוציא ממון חבירו מיד גוי. — הגה"ה, ורש"י פירש בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ח) דגוי הבא מחמת חוב או מחמת אנפרות שיש לו עליו או מחמת חוב אין בו משום סיקריקון דדינו לסוף י"ב חודש שהוא צריך לבעלים להחזיר רביע המעות והקרקע ישאר בידו וזה אין לו דין זה אלא צריך להחזיר בחנם לבעלים ראשונים ור"י (ב"ק דף נ"ח ד"ה א"נ) היה רוצה לחלק דהיכא שקנאוהו בדמים מועטים ודאי צריך לישראל אחר להחזיר לו אותם מעות משום שאינו יכול להוציא קרקעו מיד הגוי בחנם ונמצא שזה עשה לו טובת הנאה אבל קנאה בדמים מרובים יחזיר לבעלים בחנם אבל דבר תימה הוא זה דכל שכן בדמים מועטים שלא ישלם לו כלום, לכך נראה דהיכא שנשתקעה ביד הגוי והוא אלים אז ודאי חייב להחזיר מעות שישראל קנה נכסיו אבל שאין הגוי אלים ודאי אינו צריך להחזיר ולשלם לו שום דבר דנהי דעדיין לא תבע לו יש לומר עדיין לא מצא שום מקום וכשימצא מקום יתבע לו אמנם אותם יהודים שהולכים לדור חוץ ממקומם והשר שלהם מחזיק בקרקע ואינם מחויבים לו טסקא — פי' דאם היו חייבין טסקא אם כן דינא דמלכותא הוא — דמלכא אמר ארעא לטסקא משתעבד אבל אם הניחו המס ביד ישראל שנשאר בעירם שהיו דרים בה כבר לפרוע כל שנה ושנה ובא ישראל וקנאה מן השר צריך להחזיר אותם לבעלים רק שיתן מה שנהנה — פי' אומדין כמה זה הישראל בעל הקרקעות ראשון היה מוציא להוציא מיד השר שלו ואין זה דינא דמלכותא אלא גזל דמלכותא וכן מנהג בארץ בורגוניי"א בכל יום שהיהודים הולכים ממשלתם לממשלה אחרת ואחר שנשתהו שם הם חוזרים לעיר שהיו דרים בה ואינם מפסידים את בתיהם בשביל שהלכו להם מתחת השר שלהם, עכ"ל תו' פרק הכונס (ב"ק נ"ח ד"ה אי נמי). סיקריקון הוא גוי רוצח שנתן לו ישראל שדיהו כדי שלא יהרגינו ושהתה בידו י"ב חדש כל הקודם וקנה מן האנס זכה ובלבד שיתן לבעלים רביע קרקע או שליש המעות שנותן עבור קרקע זה כיצד לקח מן הבעלים בל' נותן לבעלים י' לפי שמוכרה בזול הואיל וקרקע שאינה שלו הוא מוכר הרי זה מוכר בפחות רביע או קרוב לו וזה הרביע של בעלים שהרי מחמת שהוא שלהם מוכר בזול ואם לא נתן הרי רביע הקרקע גזל בידו, קודם הזמן הזה הבעלים קודמין לכל אדם, לס"ג. בפרק (השואל) [הכונס] (בבא קמא דף נ"ח), דין דמבריח ארי מנכסי חבירו לא פסיד ואם כן מלך או שר שלקחו בית של יהודי ונתנוהו [ליהודי] אחר חייב להחזירה לו ואם מכרו ליהודי יחזירנה בדמין שקנאה ואין הלוקח קונה אותה ביאוש ושינוי רשות דקרקע אינה נגזלת מיהו במטלטלי ודאי קני להו ביאוש ושינוי רשות ולא יחזירם הלוקח גם בדמים אם לא ירצה אבל ספרים יש לו להחזירם בדמיהם דספרים לא מיאשי בעלים מינייהו לפי שיודעין שלבסוף יפלו ביד ישראל אבל שבוי שנתפס בידי גוים והוא היה במקום שלא היו יכולים לדבר אליו ופדאוהו שלא מדעתו נפרעין ממנו בעל כרחו דאין זה מבריח ארי כיון דהוה ברי ההפסד כי ההיא דרועים דחוזר ונוטל מבעל הבית אע"ג דלא התנה עמו משום דברי היזיקא וכל שכן (עביר) [אבידת] גופו. ואם גרש מלך יהודי מעיר אחת ולימים חזרו מן יורשיהם ונתן להם המלך האחרים שלא היו בשעת המתנה יחלקו עמהן ואם מכרן להם לא יחזירו לאחרים רק בדמים, לשון תו' (ב"ק דף נ"ח ד"ה א"נ).
<h2>דף סב.</h2>
קנסו חכמים לגזלנים שיהיה הנגזל נאמן על כל טענותיו ונוטל מן הגזלן והוא שיהיה מוחזק שגזלו בפני עדים כיצד הרי שנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה לו תחת כנפיו כלום וכשיצא ראו עדים כלים מונחים תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הם בעל הבית אומר כך וכך גזלת בין שאומר הגזלן מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי בין שאומר נכנסתי למשכן כמו שאומרים העדים אבל לא נטלתי אלא כלי זה ובעל הבית טוען שנטל זה ואחר הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שיטעון במה דברים אמורים שטוען דברים שהוא (אמר) [אמוד] בהן או שהוא אמוד שמפקידין בידו הדברים שטען כמו שמוכיח בפרק כל הנשבעין (דף מ"ו) ובפרק הכונס (ב"ק דף ס"ב) וגם טען בדברים שאפשר שינטלו תחת כנפיו כמו שהעידו העדים. — ראוהו עדים למשכן את חבירו ולא ראוהו בעת שיצא ואין נראה תחת כנפיו ובעל הבית טען כך וכך נטל אפילו אמר מעולם לא נכנסתי ומכחיש העדים הרי זה פטור ואם אמר נכנסתי ולא נטלתי נשבע היסת שלא נטל כלל והולך שאפשר שנכנס לגזול ולא גזל ואע"פ ששמעו העדים שאמר כך וכך והטעם כדאמר רב נחמן בפרק כל הנשבעין (דף מ"ו) דעביד אניש דגזים ולא עביד. היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן והוא אומר לא נטלתי כלום או נטלתי בחוב הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל שאינו מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים. בפרק כל הנשבעין (שם) אמר רב פפא (א"ה לפנינו רבא) כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן כך שומר של בעל הבית אפילו אשתו נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן לא היה שם אלא שכירו ולקיטו של בעל הבית אינן נשבעין ונוטלין דבעי לה רב פפא ונשאר בתיקו. ואין הנגזל יכול לישבע שהרי לא היה בבית ואין משביעין הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה וכיצד עושין בדין זה בעל הבית מחרים סתם על מי שנטל מביתו שיתודה ואפילו הודה הגזלן מקצת מחזיר המקצת שהודה בה בלבד שהרי אין בעל הבית טוענן טענה ודאי.
<h2>דף סח:</h2>
הגה"ה, ראובן מחזיק בבית אחד ושמעון מערער עליה ואומר שלי הוא והלך שמעון ונתנה ללוי במתנה בעוד הבית ביד ראובן לסוף הלך שמעון ותקף לראובן לדין והוציאו בדיינים מידו ועתה תובעו לוי לשמעון בכח מתנתו ושמעון משיב לא היתה מתנה מתנה כי לא היה באותה שעה ברשותי דין הוא דזכה בו לוי דאמר רב (ב"מ ז' ע"א ושם אי' ר"נ) כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים והקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו בדיינים קדוש וכן במתנה אבל תקפו בחזקה לא זכה בו לוי דאמר ר' יוחנן (ב"ק דף ס"ח) גזל ולא נתיאשו הבעלים כו'. ראובן קנה חומש משמעון בזקוק והוציא עוד עליו זקוק בניקוד ומסורת ושבחו ועמד עד ג' זקוקים שנתייקר ואחרי כן נמצא שהיה גזול ביד המוכר וטרפו הנגזל מראובן הלוקח וחזר ראובן על שמעון לתבוע הכל דין הוא שישלם לו שמעון הג' זקוקים כרב דאמר המוכר שדה לשמעון ונמצא שאינו שלו אפילו שבח יש לו וכן פסק רבא (ב"מ י"ד), עכ"ל רב"י אבן הראש"ה. עכ"ה.
<h2>דף צג:</h2>
להשיב גזל דכתיב (ויקרא ה') והשיב הגזילה אשר גזלא) בין שהודה מעצמו בין שבאו עדים חייב לשלם הקרן ולא השבח וגזל קורה ותקנה ובנאה תקנו חכמים שיטול דמיו מפני תקנת השבים (פרק הגוזל בתרא דף קי"ח)ב) רצה להחזיר לו במדבר אם ירצה לא יקבלג) והגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא (שם) או אם החזיר בכיסו שיש בו מעות לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעהד) אך אם אין בו מעות לא יצא והרי הם באחריותו עד שיודיעה). והגוזל פחות משוה פרוטה לא ניתן להשבון ואיסורא דעבד עבד, ופרוטה היא קרוב לרביע מה שאנו קורין פוטונא בל"ע וכל זמן שלא נשתנה הגזילה חוזרת בעיניהו) נשתנית נותן דמיהז) מכרה או נתנה אם נתיאשו הבעלים קודם לכן קונה ביאוש ושנוי רשות ואינו חוזרת בעיןח) אך הגזלן חייב לתת דמיה ואם לא נתיאשו חוזרת בעיניה ומה ששנינו (שם דף צ"ד) הגזלנים ומלוי רביות שהחזירו אין מקבלין מהם פירש רבינו תם (שם בתוספות ד"ה בימי) דהיינו דוקא לאותו הדור ור"י פירש דהיינו דווקא אותן שכל ימיהם הורגלו בכךט) ושינוי השם קונה עם יאוש ושינוי מעשה בלא יאושי) ושינוי החוזר לברייתו אינה שינוייא) וגזילה שלא נשתנית והוקרה היוקר לנגזליב) וגזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך אבל נסדק לא וכן בהמה והזקינה אבל הכחישה לאיג). ואם גזל בהמה ועשה בה מלאכה אינו חייב לשלם שכר הבהמה ואם הוא רגיל בכך קונסין אותו לשלם אפילו בחוצה לארץיד) והדר בחצר חבירו שלא ברשות אע"פ שהוא עשוי לשכור אם אין החצר עשויה להיות נשכרת פטור ואם עשויה להיות נשכרת אע"פ שאינו עשוי לשכור חייב להעלות לו שכרטו), השולח יד בפקדון הרי הוא חייב באחריותן עד שיודיע לבעלים ואפילו לא שלח יד בכולו כיון שהגביהו כולן חייב באחריות כולן כגון שהגביה החבית ליטול ממנה רביעית אבל הטהו ולא הגבהו אינו חייב רק באחריות רביעית ודווקא נגנבה אבל החמיצה חייב בכולה דגירי דידיה אהני ביה והגביה ארנקי ליטול ממנה דינר איבעיא לן אי חייב בכולה או לאו ולצאת ידי שמים יחזירטז) והיכא שנשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי (שם דף ק"ג)יז). א) אם (אבידה) [אבדה] או נשתנית משלם את דמיה, לשון ס"ג. ב) הגוזל חבירו בישוב, עכ"ל. ג) והרי היא ברשות הגוזל ובאחריותו עד שיחזירנו בישוב וכן בדמי הגזילה, לשון ס"ג. והוא הדין גבי מלוה ופקדון וכן נראה לדון על החזרת ספרים שאולין בשעת פחד שלא תבא, עכ"ל. (שם). ד) והרי הוא מונה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומניין שלא מדעת פוטר, לשון ס"ג. ה) ויאמר נתתי מעות לכיס פלוני, לשון ס"ג. ו) אע"פ שנתיאשו הבעלים ממנה אע"פ שמת הגזלן והרי היא ביד בניו, לשון ס"ג. ז) אע"פ שלא נתיאשו הבעלים קנה אותה בשינוי, לשון ס"ג. ח) מיד הלוקח הואיל (ולא) [ו]נתיאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה, לשון ס"ג. ט) לכן צריך להקל מעליהם כדי שיוכלו לעשות תשובה, לשון ס"ג. י) פי' ודיו אם ישלם דמיו, לשון ס"ג. יא) כגון הגוזל עצים ודבק אותו במסמרים ועשה מהם תיבה או שינוי שאפשר לפרק אותם והם חוזרין לוחות כמו שהיו אבל הגוזל עצים ועשה מהם כלים או שגזל צמר ועשאן בגדים או מעות והתיכן הרי זה שינוי מעשה וכל כיוצא בזה, לשון ס"ג. יב) אע"פ שנתיאשו ממנה הבעלים שלא תקנו לגזלן שבח אחר יאוש אלא שבח גיזות וולדות אבל שבח יוקר לא, לשון ס"ג. יג) גזל בהמה והזקינה או הכחישה בכחש שאין לו תקנה כגון בחולי שאין לו רפואה או שגזל מטבע ונסדק או פסלן המלך או שגזל פירות והרקיבו יין והחמיץ הרי זה כמו גזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזילה אבל אם גזל בהמה וכחשה כחש שאפשר לחזור או עבדים והזקינו מטבע ונפסל במדינה זו והרי יוצא במדינה אחרת או שגזל פירות והרקיבו מקצתן אומר לו הרי שלך לפניך במה דברים אמורים כשהחזיר הגזילה עצמה אבל אם נשרפה הגזילה או אבדה אחר (שנאנסה) [שנאסרה] חייב לו דמיה כשעת הגזילה, עכ"ל ס"ג. יד) ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל שכר. דן רב נחמן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף צ"ו) באחד שגזל צמד של בקר וחרש בה וקנסו אף בבבל חצי השבח שהרי בין השורים והקרקע השביחו, לשון ס"ג. טו) בפרק המפקיד (ב"מ דף מ"ג) השולח יד בפיקדון בין שלח יד הוא בעצמו או יד בנו ועבדו ושלוחו הרי זה גזלן ונתחייב באונס ותעשה הגזילה ברשותו כדין כל הגזלנים חשב לשלוח יד אינו חייב עד שישלח בו יד ומששלח יד נתחייב באחריותו אע"פ שלא חסר ממנה כלום אלא נטל הפיקדון ממקום למקום לרשותו כדי לשלוח בו יד הרי זה חייב ששליחות יד אינה צריכה חסרון ופירש ר"י דמחשבת הנזכרת כאן היינו דיבור (שם ד"ה החושב). הגביה חבית ליטול ממנה רביעית נתחייב באונסיה אע"פ שלא נטל אבל אם הגביה את הכיס ליטול כו' ולא נטל וכיוצא בו מדברים שאי[נ]ן [גוף אחד] הרי זו בעיא ולא נפשטה אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד. היו פירות מופקדין אצלו ונטל מקצתן אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל ושאר הפירות המופקדות אצלו הרי הן ברשות בעליו ואם נפסד זה מחמת זה שנטל חייב בכל כיצד הטה חבית ממקומה ונטל ממנה רביעית או יותר אם נשברה אחר שנטל והיא במקומה אינו חייב אלא כמה שנטל שהרי לא הגביה החבית וכן כל כיוצא בזה, לשון ס"ג. טז) גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף ק"ה) אמר רב ששת הכופר בפיקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר אין שייך שם אישתמוטי וכו' נעשה עליו גזלן וחייב באונסין אע"פ שלא נשבע עדיין, לשון ספר המצות הגדול. יז) וצ"ע פרק הגוזל בשליח בית דין ודיני גזלן לא כתבתי כאן רק מה שמוטל על האדם לעשות, עיין בתחילת המצוה.
<h2>דף קג.</h2>
מסקינן בפרק הגוזל קמא הגוזל את חבירו אע"פ שכפר בו הואיל ולא נשבע לו וחזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים [עד שיחזיר להן] ממון שבידו אלא יהא ביד הגזלן עד שיבואו הבעלים וישאלו שלהן אבל נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתיאשו הבעלים מאחר שנשבע (ואם) [ואינם] באים עוד לתובעו ואפילו החזיר הגזילה כולה חוץ משוה פרוטה חייב להוליכה אחר הנגזל ולא יתננה לא לבנו ולא לשלוחו ורש"י פירש אפילו בהודה לו אחר שנשבע מדבר מפני שנאמר ואשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ואם עשה הנגזל שליח בעדים אמר ר' יוחנן ור' אליעזר ורב חסדא (דף ק"ד) שאם רצה ליתנם לו פטור משהגיע ליד השליח ואין הלכה כרבה שחולק עליהם ואומר ששליח שעשה בעדים אינו שליח אלא אם כן עשה לו דיני הרשאה ואם הביא הגזילה לבית דין שבעירו בית דין מטפלין בה עד שתגיע לבעליה וכן הוא נותן לשליח בבית דין וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לבית דין יצא, ס"ג.
<h2>דף קט.</h2>
אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקידו אצלו או מצא אבידה וכחש בה או שהיתה ביניהם שותפות ונשאר אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו כללו של דבר כל שאילו הודה חייב לשלם בדין וכפר ונשבע והודה משלם קרן. הגוזל את חבירו או לאביו ומת הנגזל יחזיר הגזילה ליורשין אבדה או נשתנית נותן לו דמיה ואם נשבע לו ואחר כך מת נותן לו את הקרן. הגוזל הגר ונשבע לו וחזר והודה וזקפו לו הכל במלוה ואחר כך מת הגר אע"פ שזכה בגזילה. אומר ר' עקיבא שהוא חייב להוציאו מתחת ידו. למה נאמר בגזל הגר איש איש אתה צריך לחקור עליו אם יש לו גואלים אם לאו אבל אם היה הגר קטן אי אתה צריך לחקור עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין.
<h2>דף קיג.</h2>
אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שמחזיק ידי עוברי עבירה ועובר לפני עור לא תתן וכו'. אסור ליהנות בדבר הגזול אפילו לאחר יאוש שיאוש לבדו אינו קונה והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה כיצד ידע בודאי שהבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה, בית ושדה אסור לעבור בתוכה או להכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר (בחנות) [בחצר] חבירו. גנב עצים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה (בבא קמא דף קי"ג). עוד שם (קי"א ע"ב) אמר רב חסדא אחד שעבר ואכל הגזילה פטור מלשלם שהרי יש כאן יאוש הגזלן ושינוי רשות בבית האוכל וגובה מן הגזלן ואם אכל קודם יאוש בעלים ורצו לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותו היא ואם רצו גובין מן הגזלן, והלוקח מן הגזלן אם נתיאשו הבעלים קנאה לוקח בשינוי רשות ויאוש אבל רשות יורש מסקינן שם [דלאו] כרשות לוקח דמי (שם). הגוזל ומת כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה לפיכך חייבין בניו לשלם בין [אכלו בין לא] אכלו בין נתיאשו הבעלים בין שלא נתיאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהשאירו אמר (רב) שמואל שם (דף קי"ט) והלכה כמותו בדינין לגבי רב שאף על פי שרוב ממונו גזל מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו (שם דף קי"ד). בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות כמו המוכסים והליסטים אסור ליהנות מהם שחזקת מאכל זה שהוא גזול ואין פורטין סלעים בפרוטות שלהן שהכל בחזקת גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחר חמורו והעמידו לו חמור אחר הרי אילו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתיאשו הבעלים מהם ואינו יודע בודאי שזו גזילה ואם היה צדיק ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים במה דברים אמורים שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס גוי העומד מאיליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח כל מה שירצה אבל מוכס שפסקו המלך בדבר קצוב ונודע שאינו מוסיף לעצמו כלום על קצבת המלך אין זה המוכס גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא המבריח עצמו מן המכס הרי זה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך. ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה בפרק הגוזל אחרון. וכן אומר שם כי המלך שהשים מס על בני העיר על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך [או] כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותו למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף (משנה) [ולא ישנה] כלום ולא יקח (מעצמו) [לעצמו]. אבל רש"י פירש כגון ארבע שותפין בגורן והביאו הג' חלקם בביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו בני המדינה ולקח שדיהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מאת המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותו מידו שזהו דין מכל מלכים שלוקחין כל ממון שמשיהן כשהם כועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשית חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא בדינין שחקק הרי זה גזל והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר כל דין שיחקוק המלך לכל העולם ולא יהיה לאדם אחד חומס בפני עצמו אינו גזל ואם לוקח מאיש זה בלבד שלא (בית) [כדת] הידועה לכל אלא חומס את זה הרי גזל וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו תם כן. לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים (דף נ"ד) כי גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל איש ואשה אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש הרי זה אינו נמכר אלא אם (אחר כך) [כן] היה דין המלך כך.
<h2>דף קיג:</h2>
מלך שהיו דיניו שכל מי שלא יתן המס על השדה [תהיה השדה] לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן המס שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזל אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים שדין המלך דין כאשר ביארנו.
אמר רבא בפרק הגוזל בתרא מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה מהם דרך או חומה מותר ליהנות בהן וכן כל כיוצא בזה שדין המלך או המושל בארץ ההוא דין.
<h2>דף קיד.</h2>
מסקינן בפרק הגוזל בתרא המציל מיד ליסטים ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם ידע שלא נתיאשו חייב [להחזיר] אבל המציל מיד ליסטים גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר שלא נתיאשו הבעלים ואם ידע בודאי שנתיאשו הבעלים הרי אלו שלו (חייב נתיאשו) ומפני מה סתם ליסטים ישראל הבעלים מתיאשין וסתם ליסטים גוי לא נתיאשו מפני שהבעלים יודעים שהגוים מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים אלא בראיות [רעועות] ובאומד דעת, אבל ליסטים ישראל דאין מחזירין אלא בראיות טובות כיון דבית דין אמר מי יימר סתמא נמי בעלים אייאושי מיאשי.
<h2>דף קיד:</h2>
הגה"ה, הדבורים אינם ברשותו של אדם כמו אווזין ותרנגולים ואע"פ כן יש בהן קניין מדבריהם והגוזל נחיל של דבורים או שמנען מבעליו אם בא ברשותו הרי זה גזל מדבריהם לפיכך מי שבא נחיל דבורים ושכן ברשות חבירו יש לבעל הנחיל להלך לתוך שדה חבירו עד שיטול את נחילו ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא יקוץ הסוכה על (מד) מנת ליתן דמים. נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה והוא שיהיו מסיחין לפי תומן ויהיו בעלים מרדפין אחריהם ושואלים היכן חנה ואע"פ שאין אשה וקטן בני עדות הואיל וקניין דבורים מדבריהם האמינום, לשון המיימון (הלכות גזילה פ"ו הל' י"ד—ט"ו), ע"כ הגה"ה.
<h2>דף קיט.</h2>
אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שנויו כדי שיקנהו שמחזיק ידי עוברי עבירה ועובר לפני עור לא תתן וכו'. אסור ליהנות בדבר הגזול אפילו לאחר יאוש שיאוש לבדו אינו קונה והוא שידע בודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה כיצד ידע בודאי שהבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה, בית ושדה אסור לעבור בתוכה או להכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר (בחנות) [בחצר] חבירו. גנב עצים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה (בבא קמא דף קי"ג). עוד שם (קי"א ע"ב) אמר רב חסדא אחד שעבר ואכל הגזילה פטור מלשלם שהרי יש כאן יאוש הגזלן ושינוי רשות בבית האוכל וגובה מן הגזלן ואם אכל קודם יאוש בעלים ורצו לגבות מן האוכל גובין שעדיין ברשותו היא ואם רצו גובין מן הגזלן, והלוקח מן הגזלן אם נתיאשו הבעלים קנאה לוקח בשינוי רשות ויאוש אבל רשות יורש מסקינן שם [דלאו] כרשות לוקח דמי (שם). הגוזל ומת כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה לפיכך חייבין בניו לשלם בין [אכלו בין לא] אכלו בין נתיאשו הבעלים בין שלא נתיאשו בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהשאירו אמר (רב) שמואל שם (דף קי"ט) והלכה כמותו בדינין לגבי רב שאף על פי שרוב ממונו גזל מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול בידו (שם דף קי"ד). בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות כמו המוכסים והליסטים אסור ליהנות מהם שחזקת מאכל זה שהוא גזול ואין פורטין סלעים בפרוטות שלהן שהכל בחזקת גזילה נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחר חמורו והעמידו לו חמור אחר הרי אילו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתיאשו הבעלים מהם ואינו יודע בודאי שזו גזילה ואם היה צדיק ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים במה דברים אמורים שהמוכס כליסטים בזמן שהמוכס גוי העומד מאיליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח כל מה שירצה אבל מוכס שפסקו המלך בדבר קצוב ונודע שאינו מוסיף לעצמו כלום על קצבת המלך אין זה המוכס גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא המבריח עצמו מן המכס הרי זה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך. ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה בפרק הגוזל אחרון. וכן אומר שם כי המלך שהשים מס על בני העיר על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך [או] כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותו למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף (משנה) [ולא ישנה] כלום ולא יקח (מעצמו) [לעצמו]. אבל רש"י פירש כגון ארבע שותפין בגורן והביאו הג' חלקם בביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו בני המדינה ולקח שדיהו או חצירו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מאת המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותו מידו שזהו דין מכל מלכים שלוקחין כל ממון שמשיהן כשהם כועסין עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשית חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא בדינין שחקק הרי זה גזל והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר כל דין שיחקוק המלך לכל העולם ולא יהיה לאדם אחד חומס בפני עצמו אינו גזל ואם לוקח מאיש זה בלבד שלא (בית) [כדת] הידועה לכל אלא חומס את זה הרי גזל וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו תם כן. לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים (דף נ"ד) כי גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל איש ואשה אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש הרי זה אינו נמכר אלא אם (אחר כך) [כן] היה דין המלך כך.
